מעבדות לחירות

חברות וחברים יקרים,

תקופה לא קצרה יחסית לזמן שאני נוהג לכתוב לכם לא תקשרתי. סלחו לי. ניסיתי אך היו יותר מידי כדורים למשחק הגנגלינג והייתי חייב לוותר על כמה מהנות החיים. עברו שלושה חודשים מאז לידת תמר שלנו. אני מתחייב לחזור לשגרה מידית לאחר פסח. אנו בפתחה של

תקופה מדהימה, תקופת פריחת האביב והפריחה של כל אחד ב-GPS  לעסקים. בזמן כתיבת מייל זה יושב יונתן דוד על רגלי ובין ניסוח וכתיבה אני מסיח את דעתו ומנסה לדחוק ממנו לגעת במסך שבמקרה הזה לצערי הנו TOUCH SCREEN  וכל מגע משבש את הכתוב. אז אם

יש שגיאות או תחביר לא נכון יש לי תירוץ…

השלושה החודשים האחרונים היו משמעותיים בחברה. מאמני הקורס האחרון נקלטו בחברה, כאמור הושק האתר, מערכת CRM, מערכת ניהול הידע והעבודה של כולנו SHARE POINT ופעילויות אחרות. הכל מתגמד מול המחשבה על כך שמי שניהל והביא את הפרויקטים להצלחה היו מנהלי ואנשי המטה המדהימים של החברה. תודה ענקית וחיבוק גדול למסירות, לנחישות, למקצועיות, להנהגה, לשירותיות, לתמיכה ועוד.

סבא שלי היה אומר אין דבר העומד בפני הרצון – אולי נצטרך לפרוץ מעט את גבולותינו ולהסתכן בחדירה לטריטוריה בלתי מוכרת, אבל אם נדע מה אנחנו רוצים – אין דבר שיוכל לעמוד בדרכנו. וכך הראו לנו אנשים נפלאים ב-GPS  לעסקים שהכל אפשרי בגודל המשימה, באתגרים, בעבודת הצוות, בשיתוף, בהטמעה, בעריכת שינויים ועוד.

 פרק י"ז – רצון – כוח בלתי גבולי

"אין דבר העומד בפני הרצון" – בפני נקודת האלוקות

כבר הוזכר לעיל הביטוי הנודע: "אין דבר העומד בפני הרצון". ביטוי זה נאמר על בחינת "רעוא דרעוין" – הרצון של הרצונות – כי זוהי הנקודה הפנימית ביותר שמעל לכל.

על מעין זה אמרו חז"ל: "מלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". כשאדם מגיע לרצון הפנימי האמיתי, הרי הגיע למלכו של עולם, ובפני מלכו של עולם אין שום גדר שיכולה למנוע בעדו לעשות כל דבר שיחפוץ.

האדם, מכח היותו נברא, הוא מוגבל ויש לו מניעות. כשהוא זוכה להגיע לנקודה הפנימית ביותר של עצמו, שהיא נקודת האלוקות השורה בלבו – מתגלה אצלו הרצון האמיתי, ואז – "אין דבר העומד בפני הרצון", כי לקב"ה אין מונעים כלל.

עבודת האדם היא, אפוא, להגיע למצב שנקודת הרצון הזו תהיה בגילוי. מכאן ואילך, הכל כבר ייעשה מעצמו.

כדי לעורר את הרצון האמיתי, על האדם לגלות בנפשו את צור מחצבתה. כשהנפש יודעת את מהותה הפנימית, ששורשה באלוקות, באין סוף, מתעורר בה הרצון האמיתי לחזור למקורה. ממילא, זהו רצון שאין לו גבול, כי כיון שנקודת ההתקדמות היא בלתי גבולית, ממילא הרצון הוא בלתי גבולי, רצון שבכוחו לשבור את כל המחיצות.

כל זמן ששאיפת האדם מוגבלת לנקודה מסוימת, זהו רצון של נברא, רצון עם גבול, ובפני רצון כזה יש דבר העומד, שכן לנבראים ישנה מוגבלות. אבל כאשר רצונו של האדם נעשה בלתי גבולי, זהו רצון ששורשו בנקודת האין סוף השורה בנפש, וכנגד רצון כזה אין שום מניעה. עבודת האדם היא, אפוא, שרצונו יהיה רצון בלתי גבולי לחלוטין.

שורש הטעות – מבט של נפרדות

הסיבה שהאדם חש את השאיפה כמוגבלות, נובעת מהסתכלות לא נכונה. ניתן משל על מנת שהדברים יתבהרו יותר.

נותנים לאדם חבילה של עשרים קילו, ומבקשים ממנו להרים אותה ולהעבירה מכאן לשם. הוא עומד וחוכך בדעתו איך אפשר להרים עשרים קילו? הרי מה שמרים את העשרים קילו זו היד, ואם יבדוק, הרי שתי ידיו ביחד שוקלות פחות מעשרים קילו. אם כן, איך יכול להיות שידיים, שמשקלן פחות מעשרים קילו, ירימו דבר כבד יותר ממשקלן? ומכח זה הוא מסיק מסקנה פשוטה, שהוא עשרים קילו לא יכול להרים!

היכן נעוץ שורש טעותו? התשובה ברורה: אם הידיים היו נקודה נפרדת ועצמית, ודאי שלא היו יכולות להרים עשרים קילו, ואפילו לא קילו אחד. אבל הידיים הינן חלק מהכח הכולל של הגוף, והכח הנמצא בלב האדם, בכוחו להרים הרבה יותר מעשרים קילו! נכון, לידיים מצד עצמן אין כח, אבל הידיים מחוברות לנקודה הפנימית של הנפש שבכוחה להרים יותר, ומכח ההתפשטות של פנימיות הנפש, יכולות הידיים להרים כובד שהוא למעלה מהמשקל של עצמן.

המשל אמנם ברור, אבל הוא עמוק מאוד! מצד נקודת הנפרדות, נקודת הנברא, אדם גם לא יכול לפתוח את הפה. אין בכוחו לעשות מאומה! הכל זו נקודת חיות מהאלוקות! כשאדם תופס את עצמו במחשבתו כנפרד ח"ו, הוא מתחיל לבדוק כמה כח יש לו, ונדמה לו שיש לו כך וכך כח, עד כאן אלו דרכי הטבע, ומכאן והלאה הוא נזקק לסיעתא דשמיא וכו' וכו'.

אדם בר דעת, כשהוא עומד לצאת לדרך, מראש הוא בודק מהו המרחק של הדרך, ולפי זה ממלא את מיכל הדלק של מכוניתו.

אבל אם באים ואומרים לאדם: עליך לנסוע מרחק בלתי גבולי, הרי שמיד ישאל: כמה דלק אקח עמי? מהיכן אטול דלק בלתי גבולי?

ובאמת, זהו המרחק שעל כל יהודי לעבור במהלך חייו! כל יהודי משתלשל מהאין סוף, והוא צריך לחזור ולהידבק לשם. ממילא העבודה שלו היא אינסופית. אם מראש הוא לוקח כמות של דלק מוגבלת, מובטח לו כבר מתחילה שיישאר מוגבל.

אדם צריך להתבונן מראש, עוד לפני שהוא מתחיל לעבוד, ולחשוב לעצמו: להיכן בדיוק אני רוצה להגיע? אל הקב"ה! ומי זה הקב"ה? אין סוף, ועלי ועל כל אחד נאמר: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב". מהיכן, אפוא, יהיה לי כח בלתי מוגבל לעבוד לעולם, גם בעוה"ב? אם לא אקח עמי מראש את הקב"ה, את נקודת הדחף האלוקית, יכול אני כבר מהיום להתייאש, וזוהי בחינה של "מתה בחצי הדרך"!

אם ישנה הכרה ברורה מאוד לפני ההתחלה בדיוק להיכן רוצים להגיע, וכמה כוחות נדרשים על מנת להגיע לשם

הרצון להידחף מהר ולהתחיל בעבודה, הוא מעצת היצר. כשם שיש חיפזון דקדושה בפסח, כך יש חיפזון ומהירות שהיא עצת היצר. ראשית כל, לפני שמתחילים לעבוד, צריך לבסס את הרצון באמת ע"י הבנה ברורה מהו היעד אליו שואפים להגיע, וכשמבינים שהדרך היא אינסופית, חייב להיות שהאדם ישא בכליו, בתוככי לבבו, את הקב"ה, כדי שיהיה לו את הכח להגיע להיכן שהוא צריך.

חברות וחברים יקרים, יצאנו לתקופת הטענה לקראת המסע שלאחר הפסח. מאחל לכל אחד ואחת חג שמח ומאושר עם האנשים הקרובים לליבו. תפרגנו ותעצימו. תנו מחמאה ונשיקה קטנה. נודה לאל על שבני זוגנו מקבלים ומעניקים לנו מנדט למימוש עצמי של חיינו וכמובן לכל הסובבים שנותנים ועושים ימים ולילות לעזור לנו. כמובן שהמלאכה היא הדדית אבל לא זאת הנקודה לא בהתחשבנות ולא ביצירת איזונים, פשוט בהנהגה לסביבה בריאה ונחושה יותר להגשמה והנאה מצרפית.

אוהב אתכם ואחזור בגדול לאחר פסח.

אסיים בשיר יפה של שלמה ארצי ואברהם טל – אלוהי ….  מ ס ע  כ ז ה……

http://www.youtube.com/watch?v=eVJFS8AdKks

אלוהיי
שלמה ארצי
מילים ולחןשלמה ארצי
מסע כזה של שנים רבות
הוא מתחיל ביום שבו אבי חיבק אותי
והיה שם אור והרגשתי טוב
מי זה אלוהי
שאלתי אז את אחותי
אז לא פלא שכלום לא פשוט
וכלום לא מושלם
כמו בריאת העולם
וכשאימי קראה לי לשוב
כי היה לה חשוב
לא שמעתי אותה

ושוב כבר סתיו
תחנה בזמן ותראה אותי
קורא לך אלוהי
ועניין אחד לא סגור עליו
אם אתה ישנו
למה לא בא אלי

מסע כזה איך לומר מוזר
ולכל דבר מצאתי לי תרוץ
פעם בגדתי בך
וליבך נסגר
סלחי לי כן עשיתי שטות
אז לא פלא שאנשים שהיו
הלכו לדרכם
כי כלום לא מושלם
נהייתי קצת בודד בעולם
תלוי על סולם
חולם וחרמן

ושוב כבר סתיו
תחנה בזמן ותראה אותי
קורא לך אלוהי
ועניין אחד לא סגור עליו
אם אתה ישנו
למה לא בא אלי

מסע כזה של שנים רבות
ובצומת לוד עוד מתפללים
תן כוחות לעבור עוד יום
מול כל שונאינו הגדולים
אז לא פלא שבפיקאפ – בר מלא
ושופכים את הלב
צוחקים עם בדרן
פתחנו לך מוסך בקרני
קניון באיילון
ולא באת לכאן